<h1>חדא דלא שכיח, ועוד (דהול"ל) דקמ"ל דאף הטועה בשיקול הדעת (אינו) חוזר</h1>
<h2>דף כח:</h2>
[סנהדרין ל"ג ע"א] מתני' ד"מ מחזירין בין לזכות בין לחובה. אקשי' עלה מדתנן דן את הדין זיכה את החייב וכו'. הא מתני' איכא למידק עלה, בשלמא זיכה את החייב איכא למימר ביה מה שעשה עשוי, דהא ההוא דאמר ליה פטור אתה אית ליה חזקה דממונא ואי הדר ואמר טעיתי לא משגח ביה, דמצי אמר ליה מי יימר דמעיקרא טעית דילמא השתא טעית. וה"נ איכא למימר בחייב את הזכאי שאמר לו חייב אתה והלך ושלם לו ע"פ, וכי קאמר טעיתי לא משגח ביה ההוא דהוא תובע מעיקרא משום דאמר ליה דילמא מעיקרא לא טעיתי והשתא (לא) טעיתי. וטימא את הטהור, איכא מ"ד דדוקא בדאזל מריה דפירות ואגע בהו שרץ או שערבן עם פירות טמאין, אבל אם לא ערבן אי הדר אמר טעיתי מהימנינן ליה והוו הנהו פירות טהורין. ואיכא מ"ד דלעולם בטמא את הטהור אע"ג דליכא למימר ביה חזקה דממונא מ"מ כיון דאסיק עלה שמא דטומאה לא מצי הדר ביה, והו"ל ההוא מידי (משעת) [משעה] שטימא כחתיכה טמאה. ולא נהירא דהא אמר רב חסדא לקמן טימא את הטהור דאגע בהו שרץ, ואי בדיבורא בעלמא נטמאה באגע בו שרץ אמאי מיחייב, הא בלאו נגיעה נמי נעשו הנהו פירות טמאין כיון שטמאן בדבור, ור"מ ורבנן לא אפליגו בהו כלל (ד)[ל]הלכה דלדברי הכל מה דאסור (ב)[ל]האי אסור להאי, אבל בחיובא הוא דפליגי דמר דאין דינא דגרמי ומר לא דאין דינא דגרמי. ויש לבעל דין לחלוק ולומר דלרב חסדא ולכל הנהו אמוראי לכולהו לא עדיפא חזקת איסורא מחזקת ממון, והלכך לרב חסדא כי היכי דלא חשיבא חזקת ממון בלא נשא ונתן ביד, שאם חייב את הזכאי והלך ושלם לו ולא נשא ונתן ביד חוזר הדין, הכי נמי בחזקת איסור אם לא נשא ונתן ביד חוזר הדין. ולרב יוסף כי היכי דאלימא חזקת ממון דאף בלא נשא ונתן ביד אין הדין חוזר, משום דאמרי' העמד ממון על חזקתו וזה אינו נאמן לומר טעיתי דשמא עכשיו הוא טועה, כמו כן בטמא את הטהור העמידנו בחזקת טומאתו ואינו נאמן לומר טעיתי. ויש ראיה מדאמרי' בשמעתין אלא אי אמרת טעה בדבר משנה חוזר לימא ליה כיון דאלו הואי פרה הדרא ודינא לאו דינא הכא נמי לאו כלום קא עבדת, ומשני דחדא ועוד קאמר. ומשמע דדוקא כשטעה בדבר משנה אמרי' דאלו ה[ו]אי פרה בעינה הוה הדרא, אבל אי טעה בשיקול הדעת אע"ג דאילו הוה פרה בעינה הוה הדרא לא אמרי' לאו כלום קא עבדת. והראב"ד ז"ל כתב במ' ע"ז (ז.) והדעת מכרעת דהיכא דטעה הא', ל"ש טעה בדבר משנה ול"ש טעה בשיקול הדעת, היכא דלא נשא ונתן ביד ולא טימא בידים מחזירין אפי' מטומאה לטהרה כדמוקי בסנהדרין. וכי א' אמר טמא אין חבירו רשאי להתיר, ואמרי' בהאשה רבה (יבמות צב.) דאי חזו טעמא (דהטבא) [דהתרא] לא משגחינן בו, ה"מ כשאין שם טע(נ)ות לא' מהם אלא שחבירו חולק עליו מדעת עצמו, ורבנן נמי הדרי בהו מסברת עצמם ולא מפני (טענה) [טעות] ידועה (בהודאה) [בהוראה] א', בכה"ג אמרי' טמא אין חבירו רשאי להתיר לא הוא ולא אחר, ע"כ.
מ"מ בטהר את הטמא איכא (מ"ד) [למיד'] היכי קתני מה שעשה עשוי ומשלם מביתו [דע"כ] לא קאמר אלא כשהלך וערבו [עם] פירותיו, והא ניחא, אלא מה שעשה עשוי אמאי. ותו (אימא) [אי מה] שעשה עשוי לא קאי אטיהר את הטמא אלא אשארא קאי, (ו)אף בטמא את הטהור לא שייך למימר מה שעשה עשוי, דהתם כיון דאגע בהו שרץ א"א למהדר ומשום מגע טמאים, ולפי' (קמא) [בתרא] א"ש. ואיכא דבעי הכא טהר את הטמא אמאי מיחייב, (איכא דאמרי) [א"נ] טמא את הטהור להאי פי' (בתרא) [קמא], לימא כיון דאלו לא (עבדת) [ערבת] להו בפי'[רות] הוה הדרא, כלומר היתה (ההודאה) [ההוראה] חוזרת השתא נמי לאו כלום הוא. וכדאמרי' בפרה של בית מנחם לימא ליה כיון דאלו הואי פרה הוה הדרא (זבינא) [בעינה] דינא לאו דינא ולאו כלום קעבדת, ואיהו דאפסיד אנפשיה כשהשליכה לכלבים משום דאין ממש בדברי טועה בדבר משנה. [וא"ל] דהתם אמרי' לאו כלום קעבדת ואיהו דאפסיד אנפשיה, אבל בטועה בשיקול הדעת דלא בריר (טענתיה) [טעותיה] כולי האי לא אמרי' איהו דאפסיד אנפשיה, ולפיכך חייב.
אמר רב יוסף לא קשיא כאן במומחה כאן בשאינו מומחה. פי' הריא"ף ז"ל במתני' (דהא) [דהכא] בשאינו מומחה, ולפי' מחזירין משום דלא אלים (בידיה) [דיניה] כולי האי והלכך הדר. אבל מתני' דהתם במומחה, ולפי' מה שעשה עשוי, דכיון דמומחה הוא אלים דיניה ולא הדר. ומקשי' מומחה והא קתני סיפא אם היה מומחה לב"ד פטור מלשלם, כלומר והיכי קתני ברישא מה שעשה עשוי ומשלם מביתו. ומשני א"ר נחמן כאן שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין כאן שאין גדול ממנו בחכמה ובמנין. זהו דרך פי' הריא"ף ז"ל, ואינו נכון חדא דבכולהו נוסחי אשכחן ובמומחה מחזירין והא קתני סיפא, דאלמא מתני' דהכא מוקמינן במומחה. ועוד קשה שאין במשמעו' מומחה שלא יהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין כלל. ועוד דהו"ל לשנויי כאן בשנטל רשות מן הנשיא וכאן בשלא נטל. ועוד הקשה ה"ר זרחיה הלוי ז"ל דהא קתני רישא (בכורות כח:) מי שאינו מומחה וראה את הבכור ועלה קתני דן את הדין וכו'. ועוד דהא אקשי' מינה בפ"ק (לעיל ו.) עליה דר' אבהו דאמר שנים שדנו אין דיניהן דין ואוקמה בדקבלוה וכו', ואי במומחה עסיקינן מאי קושיא, אלא ודאי לאו במומחה עסיקינן אלא בהדיוט ובדקבלוה, וקתני סיפא אם היה מומחה וקבלוה פטור, דכיון שקבלוה נעשה כמומחה מפי ב"ד, כלומ' כאלו נטל רשות מראש הגולה, דודאי כיון דקבלוה עלייהו שאעפ"י שאם היה בע"כ היה חייב לשלם עכשיו שקבלו פטור.
וכדאוקימנא מתני' דקתני מחזירין במומחה, וטעמא כדפירש"י ז"ל דמומחה יש לו כח לחזור וכו'. ולפי' הקשה לו במומחה מחזירין והא קתני ואם היה מומחה לרבים פטור, וא"ר נחמן כאן בשיש גדול ממנו בחכמה וכו'. פי' ע"כ רב נחמן לתירוצא דרב יוסף קא אתי מדלא קאמר אלא, ולאו לאפלוגי קאתי ולאוקימנהו בהכי מתני' [ד]אתיין (כ)[ב]סברא חדתא, וה"ק מתני' במומחה [והתם בשאינו מומחה, והכא (בשאינו) [בשאין] גדול ממנו בחכמה ומאחר שהוא מומחה] ואין גדול וכו' יש לו כח להחזיר, אבל כשיש גדול ממנו אין לו כח וקם דינא ופטור מלשלם מאחר שהוא מומחה. א"נ איכא לפרושי דה"ק כאן [ב]מומחה לאו אדיין עצמו קאמר, אלא כאן כשיש שם מומחה גדול ממנו כאן וכו', דכשיש גדול באותו הדור (וכו') [בחכמה ובמנין] דאותו גדול מומחה יש לו כח להחזיר. אבל מתני' דבכורות כשאין שם מומחה גדול וכו', ולפיכך הוא משלם כיון שאינו מומחה, ואם הוא מומחה אעפ"י שאין הדין חוזר הוא פטור [כ]דקתני סיפא דהתם. שמעי' השתא מיהא מילתא דרב [נחמן] במומחה בדקבלוה עלייהו פטור בשאינו מומחה בדקבלוהו עלייהו חייב לשלם, וה"ק בפ"ק (לעיל ה.) מר זוטרא דן דינא וטעה וכו'. ור' אבהו נמי אוקמה (לעיל ו.) לההוא דדן את הדין וכו' בדקבלוה עלוייהו, ודכוותה קתני בסיפא אם היה מומחה לרבים פטור. ויכול ר' אבהו לומר דמתני' במומחה וסיפא דקתני פטור בדנקיט רשותא, אלא מדקתני סיפא אם היה מומחה וכו' משמע דההיא לאו במומחה עסיקינן, ואי רישא וסיפא במומחה ורישא בדלא נקיט רשותא וסיפא בדנקיט רשותא הו"ל למתני ואם נטל רשות וכו'. ולשון ואם היה מומחה שאלו המחוהו עליהם להיות עליהם (ש"ד) [ב"ד], כאומר שקבלו עליהם בתורת ב"ד מומחה, תדע דבכלל אם היה מומחה לב"ד לא משמע דנקיט רשותא מריש גלותא, דהא אמר רב (לעיל ה.) האי מאן דבעי למידן דינא דכי טעי ליפטר לשקול רשותא מריש גלותא, (וא"ת היכי) [וא"כ הא ד]קתני התם ואם היה מומחה פטור היינו דלא נקיט רשותא מריש גלותא, (וא"כ היכי קתני התם ואם היה מומחה וכו') דמתני' אתא לאשמועי'. ועוד דהתם קתני מי שאינו מומחה וראה את הבכור, ואהא קאי דן את הדין כלומר אותו שאינו מומחה דן את הדין.
מ"מ יש לתמוה מר זוטרא דטעה אמאי אתא לקמיה דרב יוסף, וכי לא היה יודע המשנה. ושמא היה סבור כשמואל דאמר דשנים שדנו דיניהן דין, והיה מפרש דן את הדין בדלא קבלוה, ואם היה מומחה לרבים פטור אע"ג דלא קבלוה, ולא הוה (דין) [מחלק בין] מומחה לב"ד בין מומחה לרבים. וע"ז בא לפני רב יוסף [לישאל] אם הלכה כר' אבהו ומתני' כשקבלוה או אם הלכה כשמואל וכו'. (וכל מאי) [ולמאי] דאמרי' הכא אליבא דרב יוסף בשאין גדול ממנו בחכמה ובמנין אבל יש גדול מחזיר אם הוא מומחה בין (שהוא) [שהי'] דיין א' מומחה בין לא הוה, וק"ל א"כ התם בעובדא דמר זוטרא אמאי לא אהדר ליה, בודאי גדול ממנו הוה, ואמאי לא עביד כשמעתיה דהכא וצ"ע. ולפ"ז היה ראוי לפרש דמומחה כשיש גדול ממנו אין מחזירין, כלומר אין בו כח להחזיר, וזה תימה. ולדברי רש"י נמי קשה לפי דבריו שא"כ רב נחמן לאוקומי מתני' (ד)[ב]סברא חדתא אתא, דהא אם יש גדול ממנו ואותו גדול הוא שמחזיר ליכא לאפלוגי בין מומחה לכשאינו [מומחה], וכל שכן הוא השתא (שבין) [דין שדן] מומחה מחזיר (בו שבין) [דין שדן] שאינו מומחה לא כ"ש שמחזיר. וכיון דלא אתמר בגמ' אלא אמר רב נחמן מכלל דאאוקמתא דרב יוסף קא מהדר לתרוצי, ומההוא עובדא דמר זוטרא משמע דלא אמרי' גדול מחזיר. ודאי כיון דמפרשי' דטעמא דרב יוסף במי שאינו מומחה ואין יש גדול ממנו משום דמצי למימר האי מי יימר דטעמא בתרא עיקר דילמא טעמא קמא עיקר והשתא קא טעית וכו', משמע דהאי טעמא לא אמרי' אליבא דרב יוסף אלא בטועה בשיקול הדעת אבל בטועה בדבר משנה לא, דהא דבר ברור הוא דטעמא בתר' עיקר, ומודה ליה רב יוסף לרב ששת בטועה בדבר משנה דחוזר. ומיהו לא בעי רב יוסף לאוקומה בטועה בדבר משנה,
